טומאה איננה רק ענין סתמי מיסטי השמור ליודעי תורת חכמת הנסתר, הטומאה היא  מלשון טמטום, סתימה וחוסר הכלה וחיבור אל החיים. 

הטמטום קורה, לאחר שאדם רואה את המת ונוגע בו, באותו הרגע האדם פחות מאמין בחזקת הרוח, אפסיות החומר גורמת לו עצבות, וזאת פוגעת לו באמונה בחיים בעצמם. זו היא טומאה.

אדם שנטמא בטומאת מת, נכווה וחווה חוסר ואובדן כזה שמכבה את כח החיות. 

מה שיחזיר את כח החיות, יכול לטהר בטהרה גמורה את האדם:

הצבע האדום של הפרה מחזיר חיונית וחיות אל מהות החיים הגם שמדובר בצבע גשמי.

כמו כן דווקא הפרה שיש בה נתינה לחיי האדם בעבודת האדמה, בנתינת החלב והבשר למען חיי האדם, היא זאת שמסמלת את המשכיות החיים גם בדברים הקטנים, ולכן רק הוא זאת שתטהר את האדם מטומאה ומדכדוך הנפש בעקבות המפגש עם המוות.

מסיבה זו לאפר הפרה צריך לקחת רק מי מעיין נובעים, כלשון התורה מים חיים. אין מי המעיין כסתם מי בור שהם מכנוסים ועומדים בפני עצמם. למי המעיין יש כוח חיות לצאת מתוך התהום ולזרום. כח המעיין הוא כח החיים. 

אגב, אין המדע יכול להבין מהו כח החיים-נבעיה: נקודת החיבור בין המעיין לכח הזרימה ונקודת חיבור הנשמה לגוף הגשמי.

לכל אחד יש 'רגעי טומאה' כאלה שמקטינים את כח החיים והחיונות שבו, בגלל חסרונות ונסיונות החיים. במקרים כאלו, הטהרה היא החזרת כח החיים אפילו על ידי דברים קטנים בתוך שגרת החיים.

פרשת חוקת מלמדת אותנו שיש חיים לאחר המוות. גם לאחר טראומה, צריכים לחזור לחיים, ומהר.

נכתב על פי משנתו של הרש"ר הירש לפרשת חוקת.